בור ספיגה או בריכת ביוב ואיך יודעים מה יש בחצר

איך מזהים מה יש לכם בחצר

בריכת ביוב ובור ספיגה נראים מלמעלה כמעט זהה: מכסה בטון עגול בחצר או בחניה, לפעמים מכוסה באדמה. ההבדל נמצא בפנים, והוא משנה את כל מה שקורה אחרי כן: בריכה אטומה מחזיקה את הכל בפנים עד ששואבים, ובור ספיגה משחרר את הנוזלים לקרקע דרך דופן מחוררת או תחתית פתוחה.

אנחנו עובדים בכל הדרום, כולל ביובית בבאר שבע; כדאי לקרוא גם על מתי סתימה במקלחת היא שערות ומתי משהו אחר, ולפרטים דרך ביובית פלוס.

אנחנו מגיעים גם ליישובים הקטנים באזור, כולל ביובית בלקיה.

הסימן הבטוח ביותר הוא קצב ההתמלאות. בריכה אטומה מתמלאת בקצב קבוע שמתאים למספר הנפשות בבית, ולכן אפשר לחזות מתי תגיע השאיבה הבאה כמעט לפי הלוח שנה. בור ספיגה עובד אחרת לגמרי: הוא נשאר באותו מפלס שנים, ואז מתחיל לעלות מהר כשהקרקע מסביבו מפסיקה לספוג.

סימן שני הוא מה שקורה בחצר אחרי גשם. ליד בור ספיגה שעובד האדמה סופגת מהר, ולפעמים רואים צמחייה ירוקה במיוחד בדיוק מעליו. כשהבור מתחיל להיסתם מופיע הפוך: שלולית שנשארת יום אחרי הגשם וריח שעולה מהאדמה עצמה.

אם אתם בבית שנבנה לפני שנות התשעים ואף אחד לא נגע במערכת מאז, סביר מאוד שמדובר בבור ספיגה. בבתים חדשים יותר ביישובים שאין בהם קו עירוני מתקינים כמעט תמיד מיכל אטום.

ההבדל בתחזוקה ובעלות השנתית

הטעות הנפוצה היא להשוות מחיר של שאיבה אחת. המחיר דומה, מה ששונה זה כמה פעמים בשנה מזמינים אותה. בריכת ביוב אטומה של משפחה בינונית נשאבת כמה פעמים בשנה, וההוצאה קבועה וצפויה. בור ספיגה שעובד יכול לעבור שנה ויותר בלי שאיבה אחת.

ההבדל מתהפך ברגע שהקרקע מפסיקה לעבוד. שומנים, סבון וחלקיקים דקים אוטמים עם השנים את דפנות הבור מבפנים, ומרגע מסוים שואבים אותו כל חודשיים בלי ששום דבר השתנה בשימוש. זה השלב שבו ההוצאה עולה פתאום על בריכה אטומה, והוא מגיע לכל בור בסוף.

מי ששואב בתדירות שעולה על פעם בשלושה חודשים כבר לא משלם על תחזוקה אלא על דחיית החלטה. פירוט של מה מזיז את המחיר בכל שאיבה יש במדריך המחירון, ושווה לעשות את החשבון לשנה שלמה ולא לקריאה בודדת.

יש גם הבדל שלא מופיע בחשבונית. בריכה אטומה מחייבת מעקב אחרי המפלס כדי שלא להגיע לגדותיה, ובור ספיגה מחייב שימת לב למה שנכנס אליו, כי כל שומן שמגיע לשם מקצר את חיי הקרקע שמסביב.

מתי עוברים מבור לבריכה

המעבר לבריכת ביוב נעשה בדרך כלל באחד משני מצבים. הראשון הוא בור שהפסיק לספוג והפך למעשה למיכל אטום קטן מדי. השני הוא דרישה של הרשות או של תאגיד המים בעת הרחבה, מכירה או חיבור לקו חדש.

העבודה עצמה כוללת שאיבה מלאה, פירוק או מילוי של המתקן הישן, הנחת מיכל חדש וחיבור הקווים אליו. בחצר עם גישה סבירה זה יום עבודה, ובחצר סגורה שדורשת מנוף זה יותר. פירוט של השלבים ושל מה משפיע על המחיר יש בעמוד החלפת בריכות.

לפני שמחליטים להחליף, שווה לשלול את האפשרות הזולה. לפעמים הבור בסדר ודווקא הקו שמוביל אליו חסום או שקע, ואז מחליפים מתקן שלם בלי צורך. צילום של הקו לפני החלטה עולה פחות מאחוז ממחיר ההחלפה, ובחלק מהמקרים הוא חוסך את כולה.

בישובים שבהם רוב הבתים צמודי קרקע השאלה הזו עולה כמעט בכל שיחה, למשל בקריאות במיתר.

בישובים שבהם חלק מהבתים חוברו לקו וחלק נשארו על בור, השאלה הזו עולה כמעט בכל קריאה, למשל בתל שבע.

המונחים שחוזרים כאן, מבור ובריכה ועד שוחה ומכסה, מוגדרים כל אחד במשפט במילון המונחים. את הקריאות האלה מקבלת ביובית פלוס כל שבוע, בכל אזור הדרום.

הסבר כללי על אופן הפעולה של בור ספיגה ועל החלחול לקרקע יש בערך בור ספיגה בויקיפדיה.